יש ימים בלוח השנה שלא נשארים רק בלוח השנה. הם נכנסים ללב, נשארים בזיכרון, ומשנים משהו באופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם.

7 באוקטובר הוא יום כזה.

יום שבו מדינה שלמה התעוררה למציאות שאיש מאיתנו לא היה יכול לדמיין. יום שבו משפחות יצאו מבתיהן ולא ידעו אם ישובו. יום שבו אנשים חיפשו את היקרים להם, חיכו לטלפון, למסר, לסימן. יום שבו קהילות שלמות איבדו את השקט ואת הביטחון שהיו להן עד אותו בוקר.

יש כאבים שאין להם מילים מספיק גדולות. ויש רגעים שבהם גם השתיקה אומרת הכול.

ביום הזה אנחנו זוכרים את מי שנרצחו. אנחנו חושבים על המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל, על הפצועים שמתמודדים עם הדרך הארוכה לשיקום, על מי שחייהם השתנו ברגע, על מי שנאלצו לעזוב את ביתם, ועל כל מי שעדיין נושאים איתם את המראות, את הקולות ואת הגעגוע.

אנחנו זוכרים גם את מי שיצאו להגן, להציל, לטפל ולעזור. את מי שפעלו באומץ ובמסירות, לא מפני שלא פחדו, אלא מפני שהיו אנשים שזקוקים להם. את מי שחיפשו אחרים, פתחו את הבית, נסעו, התנדבו, תרמו, הקשיבו והחזיקו יד. באותם ימים קשים, לצד האובדן והפחד, ראינו גם את הלב של האנשים כאן.

ולכן אנחנו מתכנסים היום. לא כדי לנסות להסביר את מה שאי אפשר להסביר. לא כדי להעמיד פנים שהכאב עבר. אלא כדי לעצור, לזכור, לכבד, ולהיות יחד.

זיכרון הוא לא רק להסתכל לאחור. זיכרון הוא גם לשאול מה אנחנו לוקחים איתנו. איך אנחנו רוצים לחיות אחרי יום כזה. איך נדאג זה לזה. איך נהיה ראויים לאנשים שאיבדנו ולכוחות שהתגלו כאן. ואיך נבחר, גם כשקשה, להמשיך לבנות חיים שיש בהם תקווה, משמעות ואהבה.

אנחנו עם מיוחד לא מפני שאנחנו חסינים מכאב. אנחנו מיוחדים מפני שגם בתוך כאב גדול אנחנו ממשיכים להרגיש. ממשיכים לדאוג. ממשיכים לעמוד לצד מי שזקוק לנו. הכוח שלנו הוא לא בכך שאנחנו אף פעם לא נופלים; הוא בכך שאנחנו יודעים להושיט יד, לקום יחד, ולנסות שוב.

ואתם, השחקנים שיושבים כאן, אתם חלק מהכוח הזה.

אולי אתם צעירים, אבל אתם כבר יודעים מהי קבוצה. אתם יודעים שכל אחד מגיע עם אופי אחר, עם יכולות אחרות, עם ימים טובים יותר וטובים פחות. אתם יודעים שאי אפשר לנצח משחק לבד. קבוצה נבנית כשמישהו מעודד חבר שטעה, כששחקן חוזר לעזור בהגנה, כשמי שעל הספסל ממשיך להיות חלק, וכשכולם מבינים שהחולצה שאנחנו לובשים מחברת בינינו.

הדברים האלה נכונים גם מחוץ למגרש. לראות את מי שעומד לידנו. לשים לב למי שקצת שקט היום. לשאול לשלומו של חבר. להקשיב באמת. לא להשאיר אף אחד לבד.

אלה לא תמיד מעשים גדולים. לפעמים דווקא הדברים הקטנים הם שמזכירים לאדם שהוא לא לבד בעולם. מילה טובה, הודעה, חיבוק, ישיבה לצד חבר — כל אלה יכולים לתת כוח למישהו שעובר יום קשה.

וכשנעלה למגרש, ניקח איתנו את ההבנה הזאת. נשחק בשביל הקבוצה ובשביל החבר שלידנו. נבין שהכוח שלנו לא נמצא רק במהירות, בכישרון או בתוצאה. הוא נמצא בלב שאנחנו מביאים, באחריות שלנו זה לזה, בנכונות להתאמץ גם כשקשה, וביכולת שלנו להישאר יחד לאורך כל הדרך.

אנחנו לא צריכים להיות מושלמים. אנחנו צריכים להיות אנושיים. לדעת לטעות ולנסות שוב. לדעת להצליח ולפרגן. לדעת להפסיד בלי לוותר על הדרך. לדעת לנצח בלי לשכוח את החברים שעזרו לנו להגיע לשם.

ב־7 באוקטובר אנחנו זוכרים את מי שאינם איתנו, מחבקים בלב את המשפחות ואת כל מי שנפגעו, ומוקירים את מי שקמו ופעלו למען אחרים. אנחנו זוכרים כדי שהשמות, הסיפורים והאהבה לא ייעלמו. ואנחנו ממשיכים לחיות, ליצור, לשחק, לחלום ולדאוג — לא מפני ששכחנו, אלא מפני שהחיים והתקווה הם חלק מהדרך שבה אנחנו זוכרים.

אז היום, כשאנחנו כאן יחד, נסתכל זה על זה ונזכור: לכל אחד מאיתנו יש כוח. לפעמים הכוח הזה הוא אומץ, לפעמים התמדה, לפעמים היכולת לבקש עזרה, ולפעמים היכולת לתת אותה. וכשאנחנו מחברים את הכוחות שלנו, אנחנו יכולים להיות קבוצה חזקה יותר — וגם אנשים טובים יותר.

נמשיך להיות שם זה בשביל זה. נמשיך לבחור באחריות, בכבוד ובחברות. נמשיך להאמין שאפשר לצמוח, גם אחרי ימים קשים. ונישא איתנו את הזיכרון לא רק במילים, אלא גם בדרך שבה אנחנו מתייחסים לאנשים שסביבנו.

לזכר מי שאינם איתנו. למען המשפחות והקהילות שנפגעו. למען כל מי שממשיכים להתמודד. ולמען העתיד שאנחנו רוצים לבנות יחד.

אנחנו זוכרים. אנחנו עומדים יחד. ואנחנו ממשיכים לבחור בחיים, בתקווה ובאחדות.