בתחילת חודש דצמבר פנה אליי רמי וביקש ממני לעזור עם שנתון 2013. הבקשה המרכזית שלו הייתה פשוטה: אביב, תעשה לי סדר ומשמעת בקבוצה.

האמת? לא ידעתי בדיוק למה לצפות. במשחק האימון הראשון נגד שנתון 2014 קיבלנו מכה לא פשוטה. אני לא זוכר את התוצאה המדויקת, אבל אני זוכר את סימני השאלה: מי אתם, מה הפוטנציאל שלכם ולאן אפשר לקחת את הקבוצה הזאת.

כמה ימים אחר כך יצאנו למשחק חוץ בוולפסון. לפני שריקת הפתיחה לא ביקשתי ניצחון, שערים או כדורגל יפה. ביקשתי דבר אחד בלבד: 100% מחויבות. הייתי בטוח שנפסיד, אבל באותו משחק קרה משהו חשוב הרבה יותר מהתוצאה.

ראיתי חבורה שלא מוכנה לוותר. ילדים שנלחמים על כל כדור, קבוצה שלא מפחדת להתמודד וניצוץ שאפשר לבנות ממנו משהו מיוחד.

מאותו משחק ועד 2 במאי 2026 יצרנו רצף מטורף של 11 ניצחונות ותיקו אחד בלבד מול כמה מהמועדונים הטובים והחזקים בארץ. אבל מה שהרשים אותי באמת לא היה רצף התוצאות — אלא הדרך.

שיחקתם באומץ ובבגרות. הנעתם כדור ללא פחד, יצאתם מבילד־אפ תחת לחץ, ידעתם מתי לשחק קדימה ומתי להרגיע, וביצעתם פעולות של שחקן שלישי ורביעי ברמה שרואים בדרך כלל בגילים מבוגרים יותר. מעל הכול, השארתם את הלב על המגרש.

אמרתי לכם יותר מפעם אחת כמה אני שמח שהגעתי לבני יהודה. העבודה איתכם הפכה את השנה שלי לטובה יותר. הזכרתם לי למה התחלתי לאמן: את האהבה למשחק, השמחה, האנרגיה, הרעב להשתפר והתמימות היפה של ילדים שרוצים להיות טובים יותר בכל יום.

ולכן אני רוצה להודות לכם. כי לא רק אני לימדתי אתכם — גם אתם לימדתם אותי.

למדנו לדחוף את עצמנו לקצה ולהבין שהגבולות שאנחנו מציבים לעצמנו נמוכים לעיתים ממה שאנחנו באמת מסוגלים. למדנו שלא תמיד קשה להצליח; לפעמים קשה יותר להמשיך להצליח. להתמודד עם הצלחה דורש אופי לא פחות מלהתמודד עם כישלון.

למדנו שכישרון הוא דבר נפלא, אבל כישרון לבדו אינו מספיק. עבודה קשה מנצחת כישרון שלא עובד קשה — בכל פעם מחדש.

למדנו שמשמעת אינה עונש. משמעת היא חופש: הדבר שמאפשר לנו להגיע לאן שאנחנו רוצים בכדורגל, בלימודים, במשפחה ובחיים.

למדנו לצאת מאזור הנוחות, לעשות דברים שקשים לנו ולהתמודד עם אתגרים. התפתחות אמיתית מתחילה בדיוק במקום שבו הנוחות נגמרת.

למדנו שיש הבדל בין כאב לבין ויתור, ושדווקא ברגעים הקשים אנחנו מגלים כמה אנחנו חזקים. למדנו שלהיות בני אדם טובים חשוב יותר מלהיות שחקני כדורגל טובים, כי הקריירה תסתיים יום אחד — אבל האדם שתהיו יישאר איתכם כל החיים.

למדנו לכבד, לדבר נכון, להקשיב, לעזור ולפרגן. קבוצה אמיתית אינה נמדדת רק במה שקורה על המגרש, אלא גם במה שקורה מחוצה לו. למדנו גם שהלימודים חשובים לא פחות מהכדורגל: כדורגל הוא חלום, אבל ידע הוא כלי שילך איתכם לכל מקום.

למדנו שטעויות הן חלק מהמשחק. השאלה אינה אם תטעו, אלא מה תעשו בשנייה שאחרי: האם תישברו או תתקנו? האם תחפשו אשמים או פתרונות?

אבל אולי השיעור החשוב מכולם הוא שאף אחד אינו אחראי לגורל שלנו חוץ מאיתנו. לא המאמן, ההורים, החברים, השופט, המזל או התירוצים. אנחנו מחליטים כמה נשקיע, נתאמן ונילחם. ביום שבו מפסיקים לחפש אשמים ומתחילים לקחת אחריות מלאה — מתחילים לנצח באמת.

לפני שנפרדים, שלוש עצות כבני אדם. הראשונה: תהיו אנשים שאפשר לסמוך עליהם. אם אמרתם שתגיעו — תגיעו. אם התחייבתם — תעמדו במילה. אנשים לא זוכרים רק כמה מוכשרים הייתם; הם זוכרים אם היה אפשר לסמוך עליכם.

השנייה: אל תפחדו להיכשל. תנסו, תעזו, תיקחו סיכונים, תיפלו ותקומו. בחיים לא מפסידים כשנכשלים; מפסידים רק כשמפסיקים לנסות.

השלישית: תישארו רעבים. רעבים ללמוד, להשתפר ולעבוד. ברגע שאדם חושב שכבר הגיע לפסגה, בדרך כלל מתחילה הירידה שלו.

אני לא יודע מי מכם יהיה כדורגלן מקצועני או יגיע לנבחרת. אבל אם תיקחו איתכם את הערכים שלמדנו, תעבדו גם כשקשה, תבחרו באחריות במקום בתירוצים ובמשמעת במקום בנוחות — אין לי ספק שתצליחו. אולי בכדורגל, אולי בלימודים, אולי בעסקים ואולי במקום שעוד לא דמיינתם.

אל תחפשו הזדמנויות — תהפכו לאנשים שאי אפשר להתעלם מהם. ואל תחכו שמישהו יאמין בכם. תעבדו, תתנהגו ותשקיעו כך שלא תהיה לעולם ברירה אלא להאמין בכם.

החיים אינם נותנים פרסים למי שיש לו פוטנציאל. הם נותנים פרסים למי שממצה אותו.

תודה על הזכות להיות חלק מהמסע שלכם, על האמון, המחויבות והלב שהשארתם על המגרש. אני גאה בדרך שעברתם ובמי שהפכתם להיות. הייתי גאה להיות המאמן שלכם. אף שלא אמשיך איתכם בעונה הבאה, תמיד אהיה זמין עבורכם. 💛🖤