האימון מתחיל בעוד חצי שעה.

ההורה מחפש את הנעליים, ממלא את הבקבוק, בודק שהמגנים בתיק ומזכיר לילד להזדרז. בדרך למגרש הוא מוודא שהילד זוכר מה המאמן ביקש. כשהם מגיעים, הוא מגלה שחסרה חולצת אימון וחוזר להביא אותה.

זו דוגמה אפשרית לרגע מוכר במשפחות של שחקנים צעירים.

הכול נעשה מתוך רצון לעזור. שהילד יגיע בזמן, יהיה מוכן ויוכל להתרכז בכדורגל.

אבל בתוך העזרה הזאת כדאי לעצור ולשאול:

איזה חלק מהדרך הילד כבר יודע לנהל בעצמו?

אנחנו רוצים לראות על המגרש שחקן שלוקח אחריות. שמקבל החלטות, מתמודד עם קושי ומנסה למצוא פתרון. גם ההתנהלות סביב האימון היא הזדמנות לתרגל את הדברים האלה.

להכין ציוד. לבדוק את שעת האימון. לזכור הנחיה. לפנות למאמן כשמשהו לא ברור.

אלה פעולות קטנות, אבל הן חלק מהחיים של שחקן.

כשההורה מנהל את כולן, הילד יכול להגיע לאימון מוכן בלי להיות שותף להכנה. לאורך הדרך כדאי לתת לו יותר מקום לעשות, לזכור ולבדוק בעצמו.

האחריות צריכה להתאים לגיל, ליכולת ולשלב שבו הילד נמצא. ילד בתחילת הדרך זקוק ליותר עזרה. ילד שכבר מכיר את השגרה יכול לקבל יותר אחריות. גם אצל אותו ילד יהיו ימים שבהם יזדקק לתמיכה נוספת.

השאלה היא מה הצעד הבא שהוא מסוגל לקחת.

מתחילים מאחריות אחת ברורה

אין צורך להעביר לילד בבת אחת את כל ההתנהלות סביב הכדורגל.

אפשר להתחיל מהתיק.

קובעים יחד מה צריך להיות בו ומכינים רשימה קצרה. הילד אורז, וההורה בודק איתו בתחילת הדרך. בהמשך הילד מבצע גם את הבדיקה.

כדאי להיות מדויקים. במקום לומר ״תהיה אחראי״, אומרים: ״לפני שאנחנו יוצאים, אתה בודק שהציוד שברשימה נמצא בתיק״.

כך הילד יודע מה מצופה ממנו, וההורה יודע מתי לעזור.

אחרי שהפעולה הופכת לחלק מהשגרה, אפשר להוסיף אחריות נוספת. למשל, לבדוק מתי יוצאים מהבית או להוציא את הציוד מהתיק אחרי האימון.

עוצרים רגע לפני שמזכירים

לפעמים התזכורת שלנו מגיעה עוד לפני שהילד הספיק לחשוב.

״לקחת מים?״ ״איפה המגנים?״ ״בדקת את התיק?״

אפשר להחליף את רצף התזכורות בשאלה אחת: ״מה עוד אתה צריך לעשות לפני שיוצאים?״

ואז לתת לו רגע לענות.

אם הוא מתקשה, אפשר להפנות אותו לרשימה שהכנתם. אם הוא נזכר לבד, לתת לו להשלים את הפעולה.

הרגע הקטן הזה משאיר אצלו חלק מהעבודה. הוא מתרגל לעצור, לבדוק ולהחליט מה חסר.

צריך גם לבחור את הזמן. שתי דקות לפני היציאה, כשכולם לחוצים, קשה ללמוד הרגל חדש. עדיף להכין את התיק מראש, בזמן שבו אפשר לעשות זאת בנחת.

עוזרים לילד לדבר בשם עצמו

האחריות ממשיכה גם בקשר עם המאמן.

אם הילד לא הבין הנחיה, רוצה לשאול שאלה או צריך לעדכן על משהו, אפשר לעזור לו להכין את הדברים שיגיד.

למשל, בדוגמה אפשרית: ״לא הבנתי איפה אני צריך לעמוד בתרגיל. אפשר להסביר לי שוב?״

ההורה יכול לתרגל איתו את המשפט בבית, ולתת לו לנסות לומר אותו בעצמו.

בהתאם לגיל ולמצב, אפשר גם לגשת יחד. הילד מדבר, וההורה נמצא לידו לתמיכה.

במצבים של פגיעה, חשש לבטיחות או קושי שהילד אינו מסוגל להתמודד איתו, האחריות של המבוגר היא להתערב. עצמאות נבנית בתוך קשר שבו הילד יודע שיש לו למי לפנות.

כשמשהו נשכח, בונים פתרון להמשך

גם אחרי שקבענו שגרה, יהיו טעויות.

הילד ישכח ציוד. ייזכר מאוחר. יחכה שנעשה עבורו משהו שכבר סיכמנו שהוא עושה.

אפשר לעזור כשצריך, ובהמשך לחזור לאירוע בלי להפוך אותו למבחן אופי.

מה נשכח? באיזה שלב היה אפשר לבדוק? מה נעשה אחרת לפני האימון הבא?

אולי צריך להניח את התיק ליד הדלת. אולי להכין אותו בערב. אולי הרשימה ארוכה מדי וצריך לפשט אותה.

המטרה היא שהילד יצא מהשיחה עם פעולה שיוכל לבצע.

כהורים, כדאי לשים לב גם להתקדמות הזאת: הילד שהכין לבד, שנזכר, ששאל, שמצא פתרון.

יש לנו מקום משמעותי בדרך שלו. אנחנו יכולים ללוות, ללמד ולתמוך, ובהדרגה להשאיר בידיו יותר ממנה.

לפני האימון הבא, בחרו דבר אחד שהילד כבר מסוגל לעשות בעצמו.

תנו לו את הזמן, את ההכוונה ואת ההזדמנות לקחת עליו אחריות.