כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו. לא מאמן מושלם, לא מערכת מושלמת ולא תנאים מושלמים. רק מבוגר אחד שמסתכל לו בעיניים ואומר לו, גם בלי מילים: אני רואה אותך.

בכדורגל ילדים זה קריטי פי כמה, כי המגרש אינו רק מקום של שערים וניצחונות. זה מקום שבו ילד לומד מי הוא.

ילד שמחטיא ולא מורידים לו את הראש לומד להתמודד. ילד שטועה ולא מוותרים עליו לומד אחריות. ילד שלא משחק השבוע, אבל מישהו עדיין מאמין בו, לומד סבלנות ואמונה בעצמו.

לפעמים האמון הזה שווה יותר מכל תרגיל טקטי, ניתוח משחק או גביע. מאמן שמאמין בילד לא מודד אותו רק לפי מה שהוא היום, אלא גם לפי מי שהוא יכול להיות מחר.

לפני כחודשיים קיבלתי, במקביל לתפקידי כמאמן נערים ב׳ בבני יהודה, גם את קבוצת ילדים ב׳. הדרך הקצרה שהילדים עברו מאז מזכירה לי מדוע אני עוסק בכדורגל: השינוי בגישה, בהתנהלות, בהתנהגות ובאומץ לשחק.

בחמשת המשחקים האחרונים ניצחנו את הפועל תל אביב, הפועל פתח תקווה, מכבי חיפה, ראשון לציון ואשדוד. אבל יותר מרצף הניצחונות, מה שמרגש הוא לראות את הדרך: להילחם על כל כדור, לשחק באגרסיביות ובאותה נשימה לדעת להניע את הכדור באומץ ובחוכמה.

אחרי מהלך קבוצתי יוצא דופן מול אשדוד אמרתי לילדים במחצית: בלי קשר לתוצאה, אני גאה בכם על הדרך שבה אתם משחקים. כאשר הניצחונות מגיעים יחד עם ההתפתחות והשינוי שהילדים עוברים — זו כבר ברכה.

במקום שבו מבוגר אחד בוחר להאמין, ילדים מתחילים להעז, להרים את הראש, להתאמץ עוד צעד ולהישאר במשחק גם כשקשה. כי בסוף, כדורגל הוא הכלי. האמונה היא המשחק האמיתי.