1. זווית ראיה שונה -

כשאתם צועקים לשחקן מהיציע, אתם חייבים להבין שזווית הראייה שלכם שונה מזווית הראייה של השחקן. הילד רואה וחושב על דברים שאתם לא חושבים ולהפך. ראיית המשחק מגובה דשא כשאתה תחת לחץ של משחק ו/או שחקן יריב שרודף אחריך, אתה לא קולט את המידע שההורה קולט מבחוץ כאשר הוא ללא לחץ.

2. הוראות שונות מהמאמן -

במרבית המקרים, אתם, ההורים, צועקים לשחקנים הוראות שונות מההוראות שהוא מקבל מהמאמן. אני בטוח שהכוונות שלכם טובות, אבל שימו לב מה נוצר פה. המאמן נתן הוראה אחת, ההורה נתן הוראה אחרת. הילד נקרע!!! למי הוא יקשיב? למאמן? לאבא , אולי יעשה בכלל משהו שונה לחלוטין...

3. המשחק משתנה כל שנייה-

מהרגע שצעקת כבר הוראה לילד שלך, הוראה שהוא לא חשב עליה, עברו לפחות שתי שניות!! מהרגע שצעקת את הצעקה ועד הרגע שהילד עיבד את המידע. אחרת שתי שניות!! כל המשחק כבר השתנה!! ההערה שלך כבר לא רלוונטית!! וברוב המקרים, תוביל גם לאיבוד כדור של הילד במידה ויקשיב לך.

4. תנו לילד לחשוב-

אנחנו רוצים להוות דוגמא לילדים! איזו דוגמה אנו מהווים להם, אם ברגעים שטיפה קשה, ויש טיפה לחץ אנחנו צועקים להם מה לעשות בכל דבר. תנו לילד לטעות, תנו לילד ללמוד, תנו לילד לחשוב לבד ולקבל החלטות לבד. אתם חייבים את זה לילדים, לא בשביל שיהיו שחקנים יותר טובים (גם זה יקרה) אלא בגלל שאנחנו נרצה שהילדים שלנו בעתיד ידעו לקבל החלטות טובות בחייהם ויבינו שגם אם טעו אפשר לתקן את זה. טעויות הן חלק בלתי נפרד מן ההצלחה. שחקן שלא טועה, לא יצליח. בוודאות.

5. החכמים בדיעבד-

אלו ההורים הכי גרועים. "איך הוא לא עשה ככה?" , "איך הוא עשה ככה?" , "למה הוא לא מסר?" , "למה הוא לא בעט?". מכירים את ההורים הללו ? למה הצעקות הללו תורמות? האם יש אפקט חיובי בהערות הללו? בטוח שלא! הדבר רק פוגע בילדים! לסיכום,

הורים, אני בטוח שהכוונות שלכם טובות, ואתם רק רוצים לעזור לילדיכם, אבל אתם חייבים להבין שבפועל קורה הדבר ההפוך. אתם רק מזיקים להם! אם אתם רוצים להזיק להם, תמשיכו לצעוק זה בסדר. אם אתם רוצים לעזור להם, תשבו בשקט ביציע ותתעסקו בלעודד אותם. לא בלהעיר הערות.